 |
| רונית דברת |
"לא בַּמֶּה שעושה אדם טמונה האמת של חייו, אלא באגדה הצומחת סביבו... לעולם אל תהרסו אגדות. שהרי הן מספקות לנו רמז על דמותו האמתית של האדם"
(אוסקר ווילד)
דודתי רונית הלכה לעולמה כשהייתי בן 21, ואם להודות באמת, נראה לי שהיא לא אהבה אותי במיוחד. כלומר, לא יותר מהאופן הפשוט והמידי שבו אנחנו נוהגים לאהוב בני משפחה. עושה רושם שרונית חיבבה מאוד דווקא את אחותי הגדולה שכבר מימי נעוריה מרדה וסללה לעצמה דרך מחוץ לתלם הישראלי המקובל. אחותי למדה בתיכון לאמנויות ומחדרה נשמעו קולות הגיטרה החשמלית המחוספסים. אני לעומת זאת, נראיתי כמי שגדֵל להיות תרנגול נוסף בלול. ועושה רושם שאין דבר שרונית סלדה ממנו יותר מאשר המיינסטרים הישראלי, הגברי, הצברי.
רונית
מלבד היותה דודה בשר ודם היתה עבורי גם סמל. בכל פעם שביקרה בישראל ליווה אותה משב
רוח אירופי, שגם אם היה קריר מעט, הוא היה לי חסר כל כך בישראל הסגורה שבה גדלתי. היא הייתה קול מוסרי נטול הנחות הקורא לך להתעורר
ולעשות מעשה. ודווקא מאותו היום שבו הלכה רונית לעולמה, ב- 15 בדצמבר 2011, לאחר
מאבק קצר עם מחלת הסרטן שהתגלתה אצלה בפתאומיות, התחלתי להתחקות אחר דמותה. כשרונית
נפטרה עוד שירתי כחייל. זה היה לאחר תקופה
של שבעה חודשים שבה הוצבתי בחברון, והתגוררתי אז בשכונת "פסגת זאב"
שמחוץ לקו הירוק ובה שירתי כחייל נח"ל. ביום שבו נודע לי על מותה, שוחררתי
הביתה מהצבא.
מצאתי
את בית הורי מלא באנשים שהגיעו לנחם את מותה ונשאו עמם סיפורים ומעשיות. האלבומים
יצאו מהבוידעם ואיתם הופיעו הזיכרונות. דמותה של רונית, שרק לפני כמה ימים התגוררה
אי-שם באיטליה, קיבלה את עיצובה השלם - ככל
ששמעתי יותר כך גם דמותה הלכה ונעשתה אגדית יותר ויותר.
בתחילת
המילניום השני, כשהייתי בן עשר, נהגו הילדים בישראל למשוך ג'ל "חוחובה"
על השיער ולהעמיד "קוצים" – וכמו כולם גם אני. אלא שכמו רונית גם אני ירשתי
שיער בעייתי, ולאחר שעה קלה הוא הפך כולו לגוש שחור ודביק מלא בג'ל מתקלף ומגעיל.
"אולי תפסיק לשים את הג'ל הזה? זה באמת מכוער נורא", אמרה לי רונית כשטיילתי
יחד עם הורי ועם משפחתה שלה באיטליה. ללא הנחות. בעוקצנותה האופיינית. אני נעלבתי קצת,
כמובן, בסתר לבי. היום קשה לי שלא להסתכל על זה בהומור, משום שאין אני יודע מה
הפריעה לה יותר – חוסר האסתטיקה המשווע של
הקוצים שלי, או העובדה שנהגתי "כמו כולם", שהייתי אחד מהעדר. כך או כך,
היא צדקה – זה באמת היה מנהג מכוער נורא.
מבין
כל הזיכרונות מהטיול ההוא – זיכרונות של ערים בצורות וצריחים מכוסים ערפל, פסלי
שיש בוהקים וקתדרלות נוצצות, מכה בי זיכרון אחד במיוחד. זה היה כשהתארחנו בביתה של
רונית שגרה אז בכפר קטן בטוסקנה. כשהגענו התקבלנו בחום רב ובאהבה גדולה. התיישבנו
בפינת האוכל לשתות קפה שהכינו לנו במקינטה איטלקית למהדרין. רונית פתחה את המקרר ואותו
הרגע נחקק בזיכרוני וכנראה שלעולם לא ימחה. שם למדתי בוהמייניות מהי. המקרר הכיל:
קרטון חלב, כמה ביצים וכמה פרוסות של פְּרוֹשוּטוֹ. ואני, בן הטובים שהיה רגיל למקררים הישראליים שראה בבנימינה – מקררים מפוצצים העולים על גדותיהם, מי בירקות,
מי במיני מזון מהונדס, מפוצצים עד כדי כך שלא פעם פחדתי לפתוח אותם מחשש להתמוטטות
– הייתי כאחוז תדהמה. מה רב היה המרחק בין שני העולמות. מיד קשרתי בין כל הקצוות:
אם אתה אמן הרי שעליך להסתפק במעט, משום שבכלל לא בטוח שיהיה לך די כסף למחייתך.
ואם האמנות היא דבר חשוב כל-כך כפי שחונכתי להאמין, אז המסקנה היא שכסף הוא מאוס
וטפל. וכך לימדה אותי רונית, בלי כל כוונה מיוחדת, שיעור ראשון והכרחי לחיי.
באותה
שנה התחלתי ללמוד לנגן על פסנתר. היתה לי מורה קשוחה, שצעקה עלי במבטא כבד, ולכן התקדמתי
מהר למדי. אלא שלא התאמנתי מספיק והעדפתי ללבוש את מדי הכדורגל של בית"ר
בנימינה, וללכת לשחק במגרש יחד עם כולם. אחרי שנה פרשתי מלימודי הפסנתר שזמן כה רב
חיכיתי להם, אבל לא לפני שהספקתי ללמוד מינואט של מוצארט. כשהייתי בן שש עשרה הגיע רונית יחד עם בנה נועם שהיה בן גילי, להעביר
בישראל את חופשת הקיץ יחד עם המשפחה. הם התארחו אצלנו בבית, וקשה לומר שזו הייתה
שהות רגועה. זה היה קיץ 2006, חטפו חייל וכמה ימים לאחר מכן התחיל מה שמכנים
הבריות "מבצע גשמי קיץ". הבית המה וויכוחים סוערים, שהרי אין משפחה
ישראלית שתוכל להכיל את דעותיה האנטי ציוניות של רונית. כך חשבתי לפחות, וכמי שמבקש להפיג מעט מהמתח, ואולי בעיקר כדי
לזכות בתשומת הלב של האורחת הבולטת – התיישבתי
על הפסנתר כאילו היה זה מעשה שבשגרה, והתחלתי לנגן מינואט של מוצארט שלמדתי שנים
רבות קודם לכן. ידעתי, הדרך ללב האמן היא הקלאסיקה. רונית אכן עצרה לרגע, וסיננה
מבין שפתיה: "מוצארט? יפה, תמשיך".
ב"מבצע"
נהרגו 10 ישראלים ו-394 פלסטינים, ככל הנראה יותר, תלוי את מי שואלים. עוד למעלה מ
1,000 פלסטינים נפצעו. מאז, חזר החייל מהשבי. הבנים ממשיכים למשול בכוח הזרוע שלא
בגבולם, והוויכוחים הפוליטיים נאלמו דום. בימים אלה כבר אף אחד אינו מטיף בשער. גם
ארוחות השישי מתנהלות לסדרן , חסרות את קולה המוכיח של רונית.
שנתיים
לאחר מכן סיימתי את התיכון והתעתדתי לצאת לשנת שירות ולחיות בקומונה של תנועת
הנוער שבה הייתי חבר. הייתי נער חדור אמונה ב"שינוי חברתי", מעין
"ציוני-סוציאליסט" כזה, מהזן המפא"יניקי המעייף. רונית דאגה להעביר
לי מתנה: ספר של עוז אלמוג, "הצבר- דיוקן", העוסק בביקורת חברתית
ופסיכולוגית של הציונות. זו הייתה פרובוקציה, וכמו כל פרובוקציה היא הייתה מעצבנת,
אך מועילה. כשעברתי לקומונה, הייתי אחרי על ארגון הספרייה, ואותו ספר זכה למקום של
כבוד במדף שנשא את השם: "דע את האויב". לצדו ספריו של ז'בוטינסקי, ורבים
אחרים. היום לז'בוטינסקי יש דווקא מקום של כבוד במדף השירה שלי, שהרי דעותיו,
מזעזעות ואיומות ככל שהיו, לא משנות את העובדה שהוא היה מתרגם שירה נפלא. מהספר של
עוז אלמוג דווקא נפטרתי. מעולם לא עניינו אותי קשקושים אקדמאיים מרירים. אבל זה לא
משנה את העובדה שהפרובוקציה עשתה את שלה. היא זרעה בי ספק, ספק שהרחיב עוד יותר את
הסדק שכבר היה שם. עם השנים, למדתי דווקא להעריך את המעשה שפגע בי בשעתו. כמו
שנאמר במשלי: "הוֹכַח לְחָכָם,
וְיֶאֱהָבֶךָּ".
***
כבר
חצי שנה שאני שוהה בביתה של רונית באיטליה ובאופן בלתי נמנע הוגה בה תדיר. אני
מנהל אתה שיחות דמיוניות, ומנסה להתחקות אחר דעותיה בתחומי האמנות, הספרות והפוליטיקה
שכה חסרות לי עכשיו. דומה שכמעט איננו מסכימים על כלום. הספרייה שלה עומדת על כנה.
מבולגנת מעט. ספרייה מרשימה של חמש שפות לפחות, והיא מעידה על כך שהטעם הספרותי
שלנו שונה בתכלית. ובכל זאת, דומה שהמכנה המשותף רחב. לאט לאט מבין הספרים אני
מזהה את הקלסיקונים שאני מעריץ. אפילו בתחום הפוליטי, נראה שלא ממש היינו מסכימים.
אבל בכל זאת, דומה שרב המשותף על המבדיל, ושהסלידה העמוקה שלנו מישראל יכולה הייתה
לגשר על הפערים. אפילו מבחינת הציור, שהיה מרכז חייה, הטעם שלנו שונה מאוד. בחדר
הסטודיו הגדול, שולחן העבודה עוד מלא בפתקים וברשימות, חוברות ודפים מלאי הערות
בעברית ובאיטלקית. על הרצפה פרושׂים ציורים רבים של דמויות מופשטות מצוירות בקו קל,
רובם עדיין לא מושלמים. הגעתי לאיטליה כמעין צליין מטעם עצמי, במטרה להתחקות אחר
אמנות הרנסאנס והבארוק, אלא שזכיתי בערך מוסף ולמדתי להתבונן גם באמנות עכשווית
ולהכיר בערכה. על הקיר נשענים בדי קנבס עם ציורים שציירה רונית, שיועדו לתערוכה
האחרונה שהציגה בישראל ונשאה את השם "שטיחי קיר".
 |
| רונית דברת // שטיחי קיר 2008-2010 |
 |
| גלריה אחד העם 90 |
הפעם האחרונה שבה ראיתי את רונית הייתה בערב הפתיחה של אותה תערוכה. זה היה ב"בית האמנים" בתל אביב. רחוב אלחריזי המה אדם באותו הערב ושרתה עליו לשם שינוי אוירה נעימה. אעז ואומר שרונית פרחה. תלתליה השחורים והשופעים קפצו מאדם לאדם, היא נשקה והודתה לכל המבקרים (עבודה מעיקה בהחלט להיות ציירת), וצחוקה הקופצני הייחודי נשמע מכל עבר. עשרים וחמש שנים עברו מאז הציגה תערוכת יחיד של יצירותיה במדינת ישראל שממנה גלתה מרצון (ואולי דווקא מתוך הכרח פנימי?), ובה במשך שנים רבות לא הסכימה להציג מעבודותיה. בשנת 1984 כשהייתה בת 29 היא קיבלה מלגת מגורים ב- "Cité des Arts"בפריז. זה היה לאחר שסיימה את לימודיה במדרשה לאמנות בבית ברל, והייתה ממקימי גלריה "אחד העם 90" בתל אביב, שנחשבת לגלריה האנטי ממסדית הראשונה בעיר. בפריז היא שהתה עד 1986, ואז עברה לגור באיטליה שבה התגוררה עד למותה בדצמבר 2011.
באותו
ערב לא יצא לי לדבר כמעט עם רונית. החלפנו משפט או שניים, אני בירכתי אותה, והיא
פטרה אותי בנשיקה זריזה ורצה להתפנות להמוני האנשים שפקדו את הגלריה. היא בוודאי
לא ידעה על תהפוכות הלב שהתחללו בי בעודי עומד שם בחלל הגלריה, שכן הייתה זו תקופה
רבת שינויים עבורי– שינויים זהותיים ואידיאולוגיים שהיא יחלה להם, אני בטוח, ושאני
מצדי עוד קיוויתי להספיק ולשוחח אתה עליהם.
***
במהלך
החורף האחרון, שבו שהיתי בביתה של רונית באיטליה, פגשתי גם רבים ממכריה ומחבריה. כל
מפגש מגלה עוד סיפורים, וחושף עוד טלאי קטן מחייה. זכות מיוחדת הייתה לי לפגוש את
חברתה ריטה סקרימירי, שהיתה גם האוצרת שלה. ריטה נתנה לי במתנה תמליל של שיחה
שניהלה עם רונית באיטלקית, על סדרה של ציורים שציירה שנקראת "גבולות
מנטליים". הציורים שבו את תשומת לבי עוד קודם לכן. מדובר בסדרת ציורים גדולים
יחסית של פנים מופשטות הכלואות בתוך מרחב שסוגר עליהן. אותה שיחה נערכה לקראת
תערוכת יחיד גדולה שהוצגה בפאלאצו דוקאלה שבמסה ב- 2003. והנה קטע מתוך אותה שיחה שתרגמתי בעצמי, ותסלח
לי רונית אם שגיתי בדבר מה:
 |
| רונית דברת, פרט מתוך הסדרה "גבולות מנטליים" |
ריטה סקרימיארי: האם התקופה הזאת [שבמהלכה ציירת את הסדרה "גבולות
מנטליים"] באה כתגובה לדחף יצירתי שקשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני? האם יש שוני
בין התקופה המוקדמת לבין זו האחרונה?
רונית דברת: לא, משום שגם כשהייתה מלחמת לבנון בשנת 1982, ארגנתי תערוכה
בת"א בגלריה שיסדתי יחד עם שני קולגות. זו היתה גלריה של אמנות אקספרימנטלית,
שבה חשתי בצורך לבטא את עצמי בשפה הפרטית שלי, בתחום שבין האמנות לפוליטיקה,
ולהשאיר סימן. חייבים להיות מאוד זהירים שלא ליפול למלכודת המניפסט הפוליטי, אלא
שבאותו הרגע לא יכולתי לעשות שום דבר אחר. וזה לא היה תירוץ, שקעתי כל כולי בעצב
של המלחמה הזאת, בזעם מחוסר הצדק המשווע, וזו הייתה הדרך שלי להראות את התחושות
שלי. באותו הזמן, אי אפשר היה לדבר על הפלסטינים ובוודאי שלא יכולת להחזיק בדגל
פלסטין. אז ערכתי ניסוי: עבודה על אסירים שכל אחד מהם היה בצבע של דגל פלסטין. רק
כדי לסבר מעט את האוזן לגבי האווירה ששררה באותו זמן, אני רוצה לספר לך סיפור: דוד
שווילי הציג בגלריה שלנו אחרַי. בציורים שלו הוא הראה חתול מת. המלחמה בלבנון היתה
בשיאה. אני לא זוכרת בדיוק האם זה היה בזמן הַטֶּבַח בסברה ושתילה (הלילה שבין
ה-16/17 בספטמבר) או לפני. אנשים כתבו מכתב נגד התערוכה של דוד שווילי, מתוך מחאה
על אכזריות כלפי בעלי חיים, והאשימו אותו בשימוש בחתול מת. היינו אחוזי תדהמה, לא
יכולנו להאמין. כתבנו במכתב התגובה: 'לא כתבתם שום מכתב מחאה כנגד המלחמה בלבנון
שבה נהרגים המוני אדם, אבל מציור של חתול מת אכפת לכם מאוד' (...) צריך להתחיל עם
מה שדחף אותי לצייר את הסדרה "גבולות מנטליים". ציירתי את הסדרה הזו בזמן האינתיפאדה השנייה: האלמנט
שמחבר את הסדרה הזו לתקופה שקדמה לה הוא התחושה שאוכלוסייה שלמה סגורה מחוץ לתחום
החיים, אני לא מתכוונת רק באופן פיסי. ואני לא מרגישה בסגירות הזאת רק ביחס לאנשים
אחרים. מאז ומעולם התעוררתי בכל יום עם עול כבד על הלב... אני מרגישה שבכך שיצרתי
את "הגבולות" האלה, שביטאתי את אותם ההגבלות שמהם סובלים הפלסטינים, הם
יצרו גבולות גם בתוכי, הם הגבילו את חיי, את המרחב שלי. אני לא יכולה להתעורר
ולהיות רגועה משום שאני נושאת בעול הזה. וכל עוד ישנה הסגירות הזאת על אחרים, ישנה
הסגירות הזאת עלי. וזו אינה רק סגירות פיסית. זו סגירות שמייסרת אותך, היא הורסת
את חייך. על הדברים האלה שיחקתי כשיצרתי את "גבולות מנטליים". אם שמת
לב, הפנים הם לא בפרופורציה, משום שהם גדולים מאוד, מוגזמים, והגוף חסר כל משמעות,
הוא מופשט ומצויר כמו שילדים מציירים אותו".
רונית שילמה את מחיר הגלות. קולה, כמו גם מפעלה האמנותי, לא זכה לתשומת הלב הראויה
לו בישראל. אני מקווה שזה ישתנה. באופן אישי, אני יכול רק להעיד שהיא עזרה לי – כמעט בלי משים, רק מעצם היותה – להשיל מעצמי את הדברים שראוי להשיל. את החולצה
הכחולה ואת מדי הצבא השארתי מאחור. ואם גלות נראית לי היום כמוצא הכרחי, כשאני
חושב על רונית, הנחת המוצא הזו דווקא מתערערת. לו היית ניחן במעט מכוח הרצון שלה,
לו הייתי יודע מה יש לעשות.
